קיצור ההיסטוריה של סין – חלק א’ – סין העתיקה

3 are one

סין העתיקה - מראשית ההיסטוריה הסינית עד לאיחוד סין והקמת הקיסרות

סין היא התרבות המפותחת והרציפה העתיקה ביותר בעולם.  הסינים סופרים קרוב ל-5000 שנות היסטוריה, ותיעודים כתובים חד משמעיים של התרבות הסינית קיימים כבר מלפני 3500 שנה.  ההיסטוריה הארוכה הזו מלאה בסיפורים, תהפוכות, הישגים מזהירים ונפילות כואבות. רגעי שיא שבהם סין היתה המדינה המתקדמת והעשירה ביותר בעולם, ונקודות שפל שכבודה של סין נרמס בהן. אנחנו לא באמת מצפים לכסות את כל מאורעות סין בסקירה שלנו. אירועים שבקושי ניגע בהם בתקציר הזה הם חומרים לעבודות דוקטורט וסדרה של פודקאסטים. המטרה של הסקירה הזו היא לתת בשלושה פרקים מתומצתים את “תקציר תולדות סין”.  אתם יכולים לראות אותו כקראש קורס על יותר מ-4000 שנות היסטוריה של סין בשלושה פוסטים.  אז זו באמת תהיה סקירה ממעוף הציפור, עם התמקדות קצרה רק בנקודות החשובות ביותר – ונשאיר לנו חוב להמשך להעמיק בנקודות מעניינות בהיסטוריה של סין.

נחלק את ההיסטוריה של סין לשלוש תקופות עיקריות:

1.      בפרק היום נעסוק בסין העתיקה –  מראשית התרבות הסינית ועד לאיחוד סין לקיסרות אחת במאה ה-3 לפנה”ס.

2.      בפרק הבא נעסוק בסין הקיסרית – מאיחודה של סין ע”י שושלת צ’ין ועד לנפילת הקיסרות ב-1911.

3.      הפרק השלישי שיסגור טרילוגיית קיצור תולדות סין שלנו יעסוק בסין המודרנית – מנפילת הקיסרות והקמת הרפובליקה ועד עליית המפלגה הקומוניסטית ותקופת שלטונה הנמשכת עד ימים אלו.

אז נתחיל, כאמור בסין העתיקה, ובראשית ימיה של הציוויליזציה הסינית:  ממצאים ארכאולוגיים לתרבות מפותחת בסין קיימים כבר מלפני 10,00 שנה – עדויות לתרבות חקלאית של גידול אורז, כדים וכלים לאגירת מזון, ואפילו כתב ציורים מפותח שכלל אלפי סימנים שנחרטו במערות ועל צוקים מתוארכים לסביבות 6000 לפנה”ס ונחשבים לאבות הקדמונים של הכתב הסיני העתיק. בשטח הגדול סין של היום התקיימו אז לצד התרבות החקלאית עוד 3 תרבויות –

1.      עמים נוודים בערבות הדשא בצפון סין שעסקו בעיקר במרעה אך לא בחקלאות. אלו הברברים המפחידים שהיו תוקפים מדי פעם, בדרך כלל על סוסים, את הציוויליזציה הסינית ובשביל להתגונן מהפלישות שלהם נבנתה החומה הגדולה.  

2.      תרבות ההרים, בעיקר בהימלאיה, שעסקו בגידול צאן ובקר, וקצת חקלאות בסיסית.

3.      ותרבות השבטים באזור הטרופי שבדרום סין – שהיו בעיקר ציידים-לקטים בתקופה הזו.

לעניין עליית הציוויליזציה הסינית העתיקה מעניינים אותנו כרגע בעיקר עובדי האדמה.  החבר’ה האחרים יצטרפו לסיפור בשלבים מתקדמים יותר. ממצאים רבים כמו כלים שונים לציד ועבודה מהתקופה הנאוליתית וכלי נחושת ותכשיטים מרהיבים מתקופה הברונזה לפני כ-5000 שנה –  המעידים על קיום תרבויות מפותחות. במיתולוגיה הסינית אין עדות לסיפור בריאת העולם, אבל מסופר על מספר קיסרים מיתולוגיים שלימדו את האדם והבדילו אותו מן החיות – קיסר אחד ביית את החיות והמציא את הבישול, קיסר אחר יצר את כלי ותורת החקלאות . הקיסר הצהוב, אולי המפורסם מכל הקיסרים המיתולוגיים, המציא את החץ וקשת, הסירות, המרכבות, הכתב , המשי והרפואה – וכך עד לקיסר המיתולוגי האחרון, יו (Yu) שהקים את שושלת המלוכה הראשונה שתכף ניגע בה, שושלת שיה.

 

– 

המקורות ההיסטוריים הכתובים הקדומים ביותר הם “עצמות ניחוש” ( דוגמה בתמונה משמאל) חריטות בכתב סיני עתיק על עצמות ושריונות בע”ח ששימשו לחיזוי עתידות. הם מתוארכים ל-1250 לפנה”ס ולאורך תקופת שושלת השאנג – השושלת הסינית הראשונה שיש ודאות היסטורית לקיומה. עשרות אלפי הפריטים כללו מיני שאלות שהטרידו את הקיסר ואנשיו לפני אלפי שנים ומאפשרים להרכיב תמונה מעניינת של ניהול הקיסרות לפני כמעט 3500 שנה.  הרשומות ההיסטוריות הרשמיות הראשונות הן “כרונולוגיות הבמבוק” מהמאה ה-4 לפנה”ס ו-“רשומות ההיסטוריון” מהמאה ה-2 לפנה”ס שכתב ההיסטוריוגרף הסיני הגדול סה מא-צ’יין, המקביל הסיני להרודוטוס אם תרצו.  בספרים אלו מתוארת ההיסטוריה של סין החל משנת 2070 לפנה”ס אז שלטה למשך כמעט 500 שנה שושלת שיה שקדמה לשאנג. יש לא מעט ממצאים ארכאולוגיים המעידים על תרבות מפותחת מאותה תקופה אך לא השתמרו מקורות כתובים מתקופת שיה, שגם לא מוזכרת בכתבים שנשתמרו משושלת שאנג שבאה כביכול מיד אחריה.

עצמות ניחוש מתקופת שושלת שאנג

שושלת שאנג שלטה בסין בין 1600-1046 לפנה”ס באזור הפורה של עמק הנהר הצהוב, מה שנחשב לערש התרבות הסינית – וממוקם גאוגרפית די במרכזה של סין של היום. כדאי להסתכל על הגיף משמאל שמראה את שטחי השושלות הקדומות על פני מפת סין המודרנית. במהלך 554 שנות שושלת השאנג התחלפו 31 שליטים ועיר הבירה הועברה 6 פעמים בין ערים בטריטוריה. מסביב לה, בשטח שבין הנהר הצהוב מצפון לנהר היאנגצה מדרום, ומהרי ההימלאיה במערב ועד לשפך הנהרות לאוקיינוס השקט במזרח –  התקיימו מספר תרבויות מפותחות וישויות שלטוניות נוספות שקיימו אינטרקציה ביניהן, כשהשאנג היא הבכירה והמשפיעה ביותר.  אחת מאותן ישויות היתה ממלכת ג’ואו, ששכנה בגבולותיה המערביים של טריטוריית השאנג. ממלכת ג’ואו היתה מעין בת חסות של השאנג כשמלך ג’ואו מכונה “מגן המערב”. ממש טאיווין לאניסטר הסיני. 

 

כל זה, עד שוו (Wu) מלך ג’ואו יחד עם אחיו, הדוקאס מג’ואו, הובילו צבא של עשרות אלפי לוחמים לניצחון בקרב על שושלת השאנג ולכיבוש הבירה דאז.  כאן, שליטי ג’ואו תרמו את תרומתם הגדולה להיסטוריה התרבותית הסינית כשהצדיקו את החלפת שושלת שאנג בכך שאיבדה את “מנדט השמיים”.  צריך להתעכב רגע על המונח הזה, כי מכאן והלאה מנדט השמיים הוא הצידוק הרשמי המקובל להחלפת שלטון בסין.  מונח השמיים, Tian בסינית, מסמל את הישות העליונה האחראית על הסדר וההרמוניה בעולם, סוג של מקבילה למונח האלוהים או הגורל במערב. השליט, המלך אז או הקיסר בשושלות מאוחרות יותר, מכונה “בן השמיים”, ושלטונו מוצדק בזכות האישור השמיימי שלו לשלוט – זהו מנדט השמיים.  האישור הזה אינו מובטח ולא ניתן רק מעצם הלידה לאילן היוחסין הנכון. הוא מתקיים רק אם השליט הוא שליט ראוי, שפועל לרווחת הקיסרות ותושביה. אסונות טבע ואירועים טרגיים כמו רעידות אדמה, הצפות, פלישות אלימות, רעב ומגפות מתפרשים בדרך כלל כחוסר שביעות רצון של השמיים מדרך התנהלותו של השליט וכשהם מגיעים ברצף, – זה כבר עשוי להיתפס כאובדן מנדט השמיים של השליט המכהן.  זהו הזמן של הטוענים לכתר – והם ממש לא חייבים להיות בני אצולה או מעמד מיוחד.  יהיה מי שיהיה, זה שיצליח להוריד את השליט שאיבד את המנדט מכסאו – סימן שהוא זה שהשמיים העבירו אליו את המנדט. המעניין בשיטה הזו היא שהיא מאפשרת אפילו לכובשים זרים לזכות בלגיטימיות של השלטון שלהם, במידה והם יודעים להיטמע ולקחת את משוכות ההובלה בתוך המערכת הקיימת הטקסית והבירוקרטית הסינית.  המונח הזה של מנדט השמיים מקובע כל כך בתפיסה השלטונית הסינית שכל שושלת חדשה שקמה הצדיקה את עלייתה במעבר של מנדט השמיים אליה מקודמתה.  אפילו היום, תחת שלטון המפלגה הקומוניסטית – הרעיון הזה מרחף באוויר כל הזמן.  למפלגה הקומוניסטית יש הצדקה ותמיכה מהעם בשלטונה, כל עוד היא דואגת לרווחתם וביטחונם של התושבים ופועלת לטובת האינטרסים של המדינה והחברה הסינית. זו גם הסיבה שלאחר כל הצפה או רעידת אדמה גדולה, וגם בשנה שעברה לאחר שנרגע הגל הראשון של המגפה – שליטיה של סין דואגים להופיע במקום האירוע וליצור מראית עין ברורה של מנהיגות איתנה, שליטה והתמודדות עם המשבר. 

חזרה לשושלת ג’ואו. שושלת ג’ואו היא השושלת הארוכה ביותר בהיסטוריה של סין – שלטה בסך הכל כמעט 700 שנה, מ-1046 עד 256 לפנה”ס. נהוג לחלק את תקופת שושלת ג’ואו לשתיים: תקופת ג’ואו המערבית ותקופת ג’ואו המזרחית שבאה אחריה  –
תקופת שושלת ג’ואו המערבית מכסה את בערך 300 השנים הראשונות שהיו מאופיינות בשקט יחסי. הבירה הועברה מערבה לאזור שיאן של היום וממלכת ג’ואו הרחיבה מאד את שטחה, מזרחה ודרומה לכיוון נהר היאנגצה. השטח הנרחב הביא את שליטי ג’ואו להטמיע מבנה שליטה מבוזר הדומה לקונפדרציה, שהיה יעיל בהתחלה אבל דעך עם הדורות ככל שקשרי בני משפחת ג’ואו וקרוביה השולטים במחוזות השונים התרחקו.  בתחילת המאה ה-8 לפני הספירה, בסיפור שהוא החומר ממנו עשויות טלנובלות סיניות, מלך ג’ואו הצעיר עזב את אשתו האצילית והתחתן עם אהובת ליבו, פשוטת עם יפהפייה. זה גרם לאביה של המלכה הנבגדת, המרקיז של מחוז שן, להתעצבן מאד וליצור קואליציה שכבשה את עיר הבירה, הורידה את המלך המאוהב מכסאו והעבירה את עיר הבירה כמה מאות ק”מ מזרחה.  בכך התחילה תקופת ג’ואו המזרחית.
תקופת ג’ואו המזרחית מאופיינת בשנים רבות של חוסר שקט ומלחמות בין חלק מהנסיכויות\מדינות בטריטוריה של ממלכת ג’ואו. בגלל החשיבות הטקסית של המלך כבן השמיים והחוליה המקשרת את העם לישויות השמיימיות, שלטון ג’ואו נשמר לעוד חמש מאות שנה – אבל הסמכות המלכותית היתה בירידה מתמדת.  למרות, ואולי בזכות כל האקשן והסערות בתקופת ג’ו המזרחית – זוהי אחת התקופות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של סין – היא מלאה בדמויות ואירועים חשובים שעיצבו את דמותה של סין ועומדים עד היום בבסיס התרבות הסינית.  

גם תקופת ג’ואו המזרחית מחולקת לשתי תתי תקופות:
הראשונה היא תקופת האביב והסתיו, תקופה רגועה יחסית באה במקביל למעבר לשימוש בברזל ופיתוחים טכנולוגיים שהפכו הכל ליותר – יותר ייצור ויותר תוצרת חקלאית, שלמרות כלי נשק יותר קטלניים הביאו גם לאוכלוסיה גדולה יותר – כ-20 מיליון בני אדם חיו בטריטוריה של ממלכת ג’ואו רבתי. תקופת האביב והסתיו נקראת ככה על שם ספר באותו שם המתאר את אירועי התקופה, בין 722-479.  הספר הוא ספר די יבש, המתאר את מאורעי התקופה לפי סדר כרונולוגי ובתמציתיות רבה אך כיוון שהוא מיוחס לקונפוציוס הגדול שלפי המסורת כתב או ערך אותו – הוא הועלה לרמה מיסטית ומאמיניו יישבעו שבין התיאורים היבשים מסתתרים ונרמזים סודות השלטון האידיאלי.  התוכן שלו הועבר מדור לדור, כמו עוד ארבעה ספרים קאנוניים מהתקופה שיחד נותנים תמונה טובה של החיים בסין בשושלת ג’ואו והיו מעין נקודת התייחסות לאיך דברים צריכים להראות גם מאות שנים אח”כ.  אבל מי שבאמת יצר באותם ימים את הבלופרינט של החברה הסינית הוא קונפוציוס.

קונפוציוס ראוי ויקבל כמובן פרק משלו עם סקירה מקיפה ומעמיקה, אבל ההשפעה שלו על התפתחות הציוויליזציה הסינית כל-כך משמעותית שצריך לעצור רגע ולתת לו את המקום הראוי גם בתקציר, קצר ככל שיהיה, של ההיסטוריה של סין.    השם קונפוציוס הוא השיבוש המערבי של שמו הסיני – Kong Fuzi, מאסטר קונג. הוא נולד ב-551 לפנה”ס כבן למלומד במדינת LU הקטנה והחלשה יחסית ומשרת במספר תפקידים זוטרים כאדם צעיר. לאחר שחש שאינו ממצה את עצמו ושיש לו תובנה שהוא רוצה לחלוק, הוא עוזב אל מדינתו ויוצא לחפש את המלך הראוי שהוא יוכל לחלוק איתו את תובנותיו – אבל הוא לא מוצא אחד כזה – מה שרק מגביר את תחושת שליחותו למנוע את ההידרדרות המוסרית של התרבות הסינית ולהחזיר אותה אל הדרך הנכונה.  הוא הופך למורה ומעמיד דור תלמידים שממשיך את דרכו ומעלה את דבריו על כתב. הדרך שמציע קונפוציוס היא תורה פילוסופית מוסרית מקיפה המגדירה את דרכי ההתנהגות וההתנהלות הראויים בכל הרבדים ובין כל הגורמים במדינה. הרובד הראשון הוא הרובד האישי – האדם צריך לשאוף להיות איש המעלה. אדם שמתנהג באנושיות בחברה, בהגינות ובכבוד ועל פי תפקידו. קונפוציוס מגדיר בפירוט את מה שנקרא ה-Li, הוראות ההתנהגות הראויה של האדם, בהתאם לתפקידו וגילו היחסי, בכל סיטואציה בחברה – מול ההורים  והאחים שלו, מול הילדים, בין אדם וחברו ובין האדם לשליט ולמדינה. לכל צד בכל מערכת יחסים כזו יש תפקיד, היררכיה ברורה, חובות וזכויות מוגדרות היטב –  ואם כולם יתנהגו בהתאם – נגיע לחברה ההרמונית הנכספת. 

קונפוציוס

המשפחה היא בעלת ערך עליון אצל קונפוציוס ובמיוחד כיבוד אב ואם. בתור דוגמא – אדם שאחד מהוריו נפטר, יתאבל עליהם 3 שנים, כמספר השנים שהם טיפלו בו כתינוק עד שיכל לדאוג לצרכיו הבסיסיים ביותר. ערך נוסף בעל חשיבות עליונה הוא ההשכלה, לימוד תחומים מגוונים כמו היסטוריה, שירה , מוסר ומוזיקה. קונפוציוס מאמין במריטוקרטיה, האדם המשכיל ביותר הוא המוכשר ביותר לביצוע תפקידים חשובים במערכת השלטונית.  התורה הקונפוציאנית הושרשה עם השנים כל-כך עמוק בתרבות הסינית שהכתבים המיוחסים לו הפכו לקלאסיקות הקאנוניות של סין, שהמלומדים נבחנים עליהם בכדי לקבוע אם הם ראויים ומשכילים מספיק בכדי להצטרף לשירות המדינה הנחשק.  אלמנטים מרכזיים בתורה הקונפוציאנית הפכו לכללי המוסר המקובלים בסין ובמדינות נוספות במזרח אסיה, במידה רבה עד היום. 

קונפוציוס לא היה הפילוסוף הגדול היחיד של תקופת ג’ואו המזרחית, שזכתה גם לכינוי “תקופת מאה האסכולות”.  הפילוסוף הענק והמוכר ביותר מלבדו הוא לאו-דזה, אבי הפילוסופיה הדאואיסטית ומי שמיוחסת לו כתיבת ספר הדאו היפהפה, או בשמו המלא ה-דאו דה ג’ינג, ספר הדרך והסגולה. לאו דזה היה דמות חצי-אגדתית, שלא ברור אם באמת התקיימה ואפילו על השנים שבהן חי יש מחלוקת – חלק חושבים שהיה בן זמנו של קונפוציוס וחלק טוענים שחי כמאה שנה מאוחר יותר. פירוש שמו של לאו-דזה בסינית היא “החכם הזקן” או “המאסטר הזקן”.  הציטוטים האלה ששמעתם על “חכם סיני זקן” שאמר ככה וככה – סיכוי טוב שהתכוונו ללאו-דזה. אישית, הוא הפילוסוף החביב עליי, לא רק בסין אלא בכלל – ואני מבטיח שנעשה פרק שיעמיק בתורה הפילוסופית שלו.  בקצרה, בניגוד לקונפוציוס המטריאליסט והריאליסט – לאו דזה הוא הוא פילוסוף רוחני עם מסרים אמורפיים יותר שמדגישים את הדרך הטבעית של העולם ואת אי ההתערבות כערכים המנחים. לא במקרה כתבים רבים מתארים את “הביף” בין הקונפוציאנים לדאואיסטים, לפעמים בצורת ויכוחים (שכנראה לא באמת קרו) בין קונפוציוס ולאו-דזה בעצמם. הפילוסופיה הדאואסטית של לאו-דזה היא האב הקדמון של פילוסופיית הזן בודהיזם, שהוא בעצם בלנד של בודהיזם ודאואיזם.  בגדול, לפי לאו-דזה אנחנו נולדים הכי חכמים, הכי מחוברים לדרך הטבעית – ומשם הניסיונות לעצב אותנו, לחנך אותנו ולשלוט בדרך התנהגותנו – גורמת לנו להיות טיפשים יותר, מבינים פחות ורחוקים יותר מהדרך, מהדאו. 

לאו דזה רוכב על שור אל עבר השקיעה

לאו שדזה האמין שהטבע מתנהל בהרמוניה מושלמת, עד שהאדם בא והורס אותו. אני אחזיק את עצמי ולא אסחף לסיפורים ואנקדוטות למרות שיש רבים וטובים. כן כדאי לציין שבעוד שהפילוסופיה הקונפוציאנית תפורה כמו כפפה לידם של שליטים הרוצים סדר ומשמעת, הפילוסופיה הדאואיסטית זכתה אמנם לפופולריות גדולה, אבל לרוב לא אומצה ע”י השליטים הסינים כדרך מנחה לניהול המדינה, ושזה כן קרה – זה בדרך כלל הלך לכיוון של שמירה על הטבע ומינימום התערבות ממשלתית, משהו שגם הירוקים וגם הליברטריאנים של ימינו בטח היו מבסוטים ממנו.  

התקופה שאחרי תקופת האביב והסתיו של קונפוציוס ולאו-דזה היא תקופת המדינות הלוחמות. כמו שהשם מרמז, אנשים שחיו בתקופה הזו חיו בעולם רע יותר, אלים ומסוכן. זה הביא דווקא לפריחה פילוסופית של אסכולות רבות שכולן ניסו לענות על השאלה – איך חוזרים לדרך הנכונה. זה לא רק הקביעה של קונפוציוס שהדרך אבדה – בינתיים המצב נהיה גרוע עוד יותר.  איך אמור להתנהג השליט ?  איך האדם צריך להתנהג?  מהן חובות המדינה ומה הן חובות האזרח?  בפעם הראשונה בסין מתחילים לעסוק בחשיבה רעיונית ביקורתי להציע תיאוריות ופתרונות, לנסות ולפתח אותן – ולשכנע את השליטים ליישם אותן.  לא ניכנס כאן לכל האסכולות, אבל נציין כמה מהחשובים:

סון-דזה, שחי בתקופה שבין ימי האביב והסתיו ותקופת המדינות הלוחמות  היה מצביא צבאי ואסטרטג מהולל, שהספר שכתב בהשראת ניסיונו, את יצירת המופת אמנות המלחמה. הספר נחשב עד היום לאחד הספרים החשובים בתולדות האסטרטגיה הצבאית, אבל גם לספר מוערך ופופולרי מאד בקרב אנשי עסקים, מאמני ספורט וכל מי שאסטרטגיה חשובה לו.  לא רק בסין.

הוגים חשובים נוספיםשכדאי להזכיר: 
 ממשיכי דרכו של קונפוציוס, מנציוס ושון-דזה שהתפלמסו האם טבע האדם טוב או רע מנעוריו, בהתאמה.

 ג’ואנג דזה, ממשיך דרכו המרכזי של לאו-דזה שפיתח והנגיש את תורתו – והוסיף כמה סיפורים יפהייפיים לקאנון הדאואיסטי. 

מו-דזה, אבי תורת המואיזם שביקשה ליצור אלטרנטיבה לשיטה הקונפציאנית לניהול מדינה – ואפשר להתסכל עליה כעל גישה של תועלתנות, אבל לא ברמת הפרט אלא ברמה המדינה והחברה.

התורה הנטורליסטית שדגלה בהתבוננות בטבע והבנת האלמנטים הקיימים בכל היצורים החיים והחומרים בעולם – כמו היין והיאנג למשל.

אחרונה ואולי לא כל-כך חביבה שצריך לציין היא התורה הלגליסטית של הפילוסוף האן פיי-דזה. בניגוד לצו הפנימי שדגל בו קונפוציוס, וכמו ששמה מרמז התורה הלגליסטית דגלה בחוקים נוקשים ותועלתנות קרה כדי להשליט סדר ולשגשג – אפשר לנחש שללגאליסטים היה קל יחסית לשכנע שליטים ליישם את התורה, במיוחד אחרי תקופות של בלגאן וירידה בסמכות השלטון.

במשך תקופה של כמה מאות שנים בודדות התבססו רוב התיאוריות הפילוסופיות שילוו את סין בלמעלה מ-2000 השנים הבאות.  בהערת אגב, מעניין לציין שממש באותה תקופה חי הבודהה באזור הודו, הפילוסופים הגדולים הראשונים ביוון וכמה מהחשובים בנביאי ישראל.  אבל מעבר לפריחה הפילוסופית, ולמרות ההתקדמות הטכנולוגית והמדעית של התקופה – תקופת המדינות הלוחמות היתה כאמור תקופה של אלימות, חוסר שליטה וסדר והדרדרות מתמדת במעמדה של שושלת ג’ואו.  זה בדיוק החומר שאובדן מנדט השמיים עשוי ממנו – וזה באמת מה שקרה.  בשנת 221 המלך של ממלכת צ’ין, אחת המדינות הלוחמות, מצליח לנצח את יריבותיו, לאחד מחדש את כל חלקיה של שושלת ג’ואו, להוסיף אליה שטחים נוספים ולהכריז על עצמו כקיסר הראשון של צ’ין – Qin Shi Huang .   זוהי תחילת תקופתה של סין הקיסרית שבימי השיא שלה היתה המדינה העשירה והמתקדמת ביותר בעולם – והתקופה הזו תעמוד במוקד הפרק הבא בטרילוגיית תקציר ההיסטוריה של סין שלנו.   מומלץ להירשם לניוזלטר באתר, ולקבוצת הפייסבוק של “להבין את סין”  – דרכם נעדכן בתכנים החדשים מיד כשהם שעולים.

תודה שקראתם עד כאן 🙂 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב pinterest
Pinterest