יוזמת החגורה והדרך – פרויקט הדגל הגאו-אסטרטגי של סין

World Map China in the middle

פרויקט הדגל אדיר הממדים שיחזיר את סין למקומה הטבעי - מרכז העולם

תסתכלו רגע על המפה למעלה. נראית מוזר, כאילו הזיזו את הכל קצת מערבה ?  תלוי בעיני מי.  עבור הסינים, מאז ומתמיד זו היתה מפת העולם.  סין ואסיה במרכז וסביבה מסודרות יתר המדינות והיבשות.  היום נסקרו וננתח את יוזמת החגורה והדרך, פרויקט הדגל אדיר הממדים שעומד במרכז התוכניות הגאו-אסטרטגיות של סין להחזרתה למקומה הטבעי – במרכז העולם. 

יוזמת החגורה והדרך היא פרוייקט דגל וחלק מרכזי באסטרטגיה והמורשת של נשיא סין, שי גי’נפינג. היא ידועה גם בכינוי “דרך המשי החדשה” שמרמז על מטרת העל האסטרטגית שלה – להחזיר את סין למעמדה ההיסטורי מאותה תקופה. שמה הרשמי של היוזמה נגזר משתי דרכים למעשה – החגורה היבשתית והדרך הימית.

החגורה היבשתית מבוססת על דרך המשי העתיקה שחיברה בין אירופה למזרח אסיה עוד מימי שושלת האן הסינית שהחלה לסחור עם המערב במאה ה-2 לפני הספירה. היא פרושה ממזרח סין, דרך מרכז אסיה אל מזרח אירופה ועד מערבה.

הדרך הימית, הידועה בכינוי “דרך המשי הימית של המאה ה-21”,  מחברת את ערי הנמל הסיניות לאפריקה והים התיכון דרך דרום מזרח אסיה, האוקיינוס ההודי, הים הערבי ותעלת סואץ – כולל נמל חיפה החדש שנבנה ע”י חברות סיניות ממשלתיות.  הדרך הימית שאבה את השראתה ממסעותיו של האדמירל הגדול בן שושלת המינג, ז’נג חה (zheng He), שהוביל צי סיני עצום למסעות מחקר וסחר חליפין שעברו בדרום מזרח אסיה, האוקיינוס ההודי והגיעו לפחות עד לחופיה של אפריקה (ויש הטוענים שאף רחוק מכך) בתחילת המאה ה-15.

 

תוואי דרך המשי העתיקה

לא במקרה הצגת היוזמה מתבססת על נתיבי הסחר העתיקים האלו. הם מסמלים את גדולתה ההיסטוריה של סין, התקופות בהן היא היתה הכלכלה החזקה בעולם, מעוז של יצירתיות וחדשנות. כשבדרך המשי עברו לצד הסחורות הפיזיות גם רעיונות פילוסופים ומדעיים, כלים והמצאות. לשם סין שואפת – החזרת העטרה ליושנה, אם תרצו.

המטרה המוצהרת של היוזמה שהוקצו לה מאות מיליארדי דולרים, היתה להחיות ולחדש את נתיבי הסחר העתיקים דרך השקעה מאסיבית בתשתיות, ובכך לקדם את הכלכלה, הסחר ושיתוף הפעולה בין כל המדינות שעל תוואי החגורה והדרך. כל זאת, על בסיס ההנחה המוצדקת שקיימים פערים עצומים בתשתיות של מדינות האיזור. בנק הפיתוח האסייתי   (ADB) העריך ב-2017 שקיים פער של כמעט חצי טריליון דולר בהשקעות הנדרשות בתשתיות באסיה – מדי שנה!  מי כמו סין, אחרי למעלה מעשור של השקעה חסרת תקדים בתשתיות מתקדמות ברחבי המדינה, תוכל לעזור להן לפצות על הפערים האלו  .

זו לפחות היתה הכוונה כששי הכריז על התכנית לראשונה בביקוריו בקזחסטאן ובאינדונזיה ב- 2013. מאז, התוכנית התרחבה הרבה מעבר לשני הנתיבים שהוגדרו במקור, ומאגדת לתוכה שלל פרויקטים בכמעט כל יבשת בעולם, מדרום אפריקה ועד החוג הארקטי, ממזרח אסיה ועד לאמריקה הלטינית.

מיפוי הנתיבים המרכזיים של התכנית (ללא אמריקה הלטינית והחוג הארקטי)

למעשה כמעט כל פרויקט בינ”ל שמשרת את האינטרסים האסטרטגיים של סין עשוי להיכנס תחת כנפי התוכנית ובכך עם לזכות להיות חלק ממנגנון התעדוף והתמרוץ שלה. אז נשאלת השאלה – מהם בדיוק האינטרסים האסטרטגיים שהתוכנית באה לשרת עבור סין?  אלה האינטרסים המרכזיים שסין מבקשת לקדם ביוזמה:

  • שיפור תשתיות המסחר ודרכי הגישה של סין ביבשה ובים
  • עלייה במעלה שרשרת הערך הגלובלית
  • חיזוק מעמד היואן הסיני, הרנמינבי, כמטבע לסחר בינ”ל
  • ייצוא של עודף יכולות הייצור הסיניות
  • הבטחת אספקת משאבי טבע ויסודות נדירים החיוניים להמשך צמיחתה
  • חיזוק הקשרים הדיפלומטיים ויצירת שיתופי פעולה אסטרטגיים, במיוחד עם מדינות אסיה, אירופה ואפריקה – תוך הפחתת תלותן בארה”ב.
  • חיזוק החיבור של הפריפריות הסיניות למרכז הכובד של סין ולשגשוג הכלכלי של המדינה.

הצלחת המטרות האלו תשיג את מטרת העל של היוזמה, ושל הרפובליקה העממית של סין בכלל –  להשיב את סין למקומה הטבעי מבחינתה – מרכז העולם. המקום שכל הדרכים מובילות אליו וכשכל המדינות מכירות במעמדה: מעצמת על שהיא כוח מאזן שווה לפחות לארה”ב, ושאינה צריכה להתכופף מול אף גורם.

בניתוח היום נעבור על כל אחת מהמטרות, נבחן איך סין משתמשת ביוזמה בכדי להשיג אותה ואיך היא משרתת את מטרת העל האסטרטגית.  נראה איך סין מנהלת ומתקצבת את הפרויקט העצום הזה. נבחן את היתרונות וההצלחות שיש לסין בביצוע התוכנית, וגם את האתגרים וההתנגדויות וננסה להעריך איפה הדברים עומדים כיום, אחרי שנה קיצונית עבור רוב מדינות העולם מבחינה כלכלית ובריאותית, ובחלק מהמדינות גם ביחסים עם סין.  כמו ברוב המקרים עם סין לא כל המידע חשוף או זמין לציבור, וגם מה שזמין דורש בחינה מקורית והצלבת מקורות. אך עדיין יש מספיק מידע, ומספיק מקורות סינים, אסייתים ומערביים בכדי לקבל תמונה טובה של יוזמת החגורה והדרך והאינטרסים האסטרטגיים של סין שהיא מבקשת לקדם.

 

שיפור תשתיות המסחר ודרכי הגישה של סין ביבשה ובים

זוהי כנראה המטרה המובנת מאליה ביותר, כי היא קשורה באופן הישיר והברור ביותר למטרותיה הרשמיות של היוזמה. המטרה הזו עומדת בבסיס החשיבה הגיאו-אסטרטגית הרואה את כוחה ויכולת השגשוג של המדינה כתלויה במיקומה הגיאוגרפי ומגוון דרכי הגישה ממנה ואליה. כאמור, תחילה הפוקוס היה על החייאת דרך המשי העתיקה ביבשה ומסלולי הסחר הימיים בין סין לשכנותיה במרכז ומערב אסיה ובדרום ביבשת ועד לחופי אפריקה ואירופה. כך למשל הושלמה מסילת רכבת בארוך 12,000 ק”מ מלונדון ל-Yiwu הקרובה לשנגחאי.  אך זמן קצר לאחר השקת היוזמה כבר התווספו לנתיבים הראשיים מספר מסדרונות כלכליים אסטרטגיים שסין החלה לפתח. חלק מהפרויקטים נועדו להרחיב ולייעל מסדרונות יבשתיים כמו זה שבין סין, מונגוליה וצפון רוסיה או מסדרון העובר מסין דרך קזחסטן ועד לאיזור מוסקבה או מסדרון העובר דרך מדינות מרכז אסיה ועד לטורקיה. המסדרונות האחרים נועדו בכדי לשזור בין החגורה היבשתית והדרך הימית, ולאפשר לסין מספר אפשרויות גישות לים במיקומים אסטרטגיים.  בין המסדרונות האלה ניתן למצוא את המסדרון הפקיסטני, שבו כביש מהיר בין אלפי קילומטרים מחבר את קשאגר במערב סין לנמל גאדוואר שבנתה סין לחופה של פקיסטן בים הערבי, קרוב לפתחו של המפרץ הפרסי.  המסדרון הבורמזי, אשר כולל רשת רכבות, כבישים, איזורי תעשייה ונמל מי עמוקים במפרץ בנגאל, ואת המסדרון של הודו-סין, כשהכוונה כאן היא למדינות דרום מזרח אסיה הכוללות את וייטנאם, לאוס, קמבודיה, תאילנד, מלזיה וסינגפור – שנותן לסין גישה יבשתית ישירות למפרץ תאילנד ומיצרי מלאקה.  

במפה ניתן לראות איך כל אחד מהמסדרונות היבשתיים האלה מתחבר לנמלי מים עמוקים גדולים במיקומים אסטרטגיים במה שמכונה “שרשרת הפנינים” – רשת נמלי ים שסין לרוב גם בנתה וגם אחראית או שותפה בתפעולו, שמהווה את דרך המשי הימית ומשתרעת מחופי סין המזרחיים, דרך ים סין הדרומי בשלל נקודות, מקיפים את הודו עד לאיזור הים הערבי והמפרץ, משם מגיעים למזרח אפריקה ושם מצד אחד מקיפים אותה מדרום ומערב, ומצד שני עולים לכיוון ג’יבוטי שבקרן אפריקה, דרך תעלת סואץ ולחופי המזרח התיכון – בנמל חיפה, ובנמלים חשובים אחרים מיוון ועד איטליה.  בנוסף לנמלים שהזכרנו, נמלים נוספים ששווה להזכיר ועוד ניגע בחלקם – כוללים נמל באיים המלדיביים, את נמל המבאטוטה בסרי לנקה שעבר לידי סין ל-99 שנים אחרי שהממשל המקומי לא עמד בתשלומים עבורו ואת הנמל בג’בוטי שבמצרי באב-אל-מנדב בקרן אפריקה. הנקודה שחשוב להבין היא שרשת הנמלים הזו לא רק נותנת לסינים נקודות אחיזה ידידותיים לנתיבי הסחר שלהם.  חשוב מכך – הסינים מקפידים שחברות סיניות יהיו הספקיות הראשיות לחומרי הגלם, המערכות הטכנולוגיות וספקי השירותים המרכזיים בנמלים. זה מביא אותנו לנקודה הבאה.

עלייה במעלה שרשרת הערך העולמית

סין רוצה לחזור להיות המרכז של הסחר העולמי, כמו בימי דרך המשי המקורית –  לא כבית החרושת הזול של העולם, אלא כיצרנית חדשנית של מוצרים איכותיים עם ביקוש גלובלי ושוק מקומי ענק ושוקק.  
דיברנו על זה שהסינים דואגים שחברות סיניות יהיו הספקיות והמתפעלות של רבים מהנמלים שהם בונים. זוהי נקודה שחשיבותה גדולה בהרבה מהרווח הכלכלי המיידי שלה. אחת המטרות האסטרטגיות של סין לשיפור מעמדה ויכולת ההשפעה שלה בזירה הגלובלית היא בהשפעה על הסטנדרטים הטכנולוגיים. זו נקודה חשובה מאד, כי הסטנדרטים בעצם קובעים את כללי המשחק לתעשיות הגדולות והחשובות ביותר בעולם. מי שמכתיב את הסטנדרטים בהן זוכה ליתרונות כלכליים ארוכי טווח וגם להשפעה גדולה וליכולת איסוף מידע שלא  בהכרח יהיה נגיש, בטח שלא באותה קלות – למדינות אחרות. מי שעקב אחר הסיבות לחרם האמריקאי החריף על ענקית התקשורת הסינית וואווי (Huawei) שם לב שאחד החששות הגדולים של ארה”ב היה מהיכולת לאסוף מידע דרך הרשתות. מי שהעמיק יכול היה לקרוא בין השורות שהחשש האמיתי לא נבע מעצם הרצון והיכולת של סין לבצע מעקב דרך הרשתות הסלולריות (משהו שתמים לחשוב שארה”ב לא עושה בעצמה), אלא שסין, דרך וואווי, החלה למצב את עצמה כשחקנית המובילה בתחום ה-5G. והפעם היא לא מובילה רק בעלויות כמו תמיד, אלא גם בפטנטים, חדשנות ואיכות – שהעניקו לה משקל הולך וגובר בוועדות הסטנדרטים.  קביעת כללי המשחק בשוק רשתות התקשורת הסלולרית, במיוחד עכשיו ב-5G ועוד יותר ב-6G שבו יתמקד התכנון בשנים הקרובות, היא כוח השפעה עצום על ליבת החדשנות הצרכנית הגלובלית.  תעשיית השילוח ותנועת הסחורות הגלובלית גם היא אחת החשובות ביותר מבחינת מידע וכוח השפעה. כאן סין פועלת להטמעת מערכת שפתוחה בסין, הנקראת LOGINK כסטנדרט המקובל האוויר, בים וביבשה.  כרגע – זה מצליח לה במיוחד ובעיקר בים.  הנמלים הרבים שסין מקימה ברחבי העולם, בין אם היא תתפעל אותם או לא, הם כמובן המועמדים המתבקשים לאימוץ הטכנולוגיה. אבל זה ממש לא נעצר שם – נמלים רבים בדרום מזרח ומרכז אסיה, וכן באירופה ובים התיכון הטמיעו את המערכת, שאמורה לאפשר מעקב קל ונוח מאד אחר כל רישומי הסחורות שעוברות בנמל, מסלולן, כלי השיט שהביאו אותן וכו’.  LOGINK  הופכת למעשה לסטנדרט מקובל, ובשאיפה הסינית – תהפוך בסופו של דבר לסטנדרט הדומיננטי ביותר – מה שייתן לה כוח כלכלי, מודיעיני ופוליטי ברמות שכיום כנראה רק ארה”ב נהנית ממנו.

 

חלק משמעותי מהתשתיות שסין בונה ברחבי העולם הן תשתיות ברמה גבוהה יחסית, ובפרט בפרויקטי הדגל הגדולים – בין אם מדובר ברכבות-קליע, כבישים מהירים בתוואי דרך לא פשוטים או תחנות אנרגיה מתחדשת.  בנוסף, סין נוקטת באסטרטגיה הקושרת את פרויקטי ההשקעות בתשתיות לשיתופי פעולה רחבים, המאפשרים לחברות הסיניות המתקדמות גישה נוחה לשווקים המתפתחים והצומחים של העולם. לא מדובר רק ביצרניות טלפונים ומוצרי אלקטרוניקה, אלו גם חברות התוכנה, המדיה, הרשתות והשירותים הטכנולוגיים הסיניות שמצליחות לבסס להן נתח שוק בכלכלות הצומחות של דרום מזרח אסיה, אפריקה ומזרח אירופה.   זוהי הכלכלה הסינית החדשה שסין מבקשת לבסס לעצמה, ולייצא את תוצריה לעולם – כלכלה של ייצור מוצרי איכות ותעשיית שירותים מתקדמים בפריון עבודה גבוה. שיתופי פעולה כלכליים הדוקים עם הכלכלות המתפתחות היא הדרך של סין להשיג זאת, במיוחד באקלים הנוכחי של יחסיה עם ארה”ב.

פרסומות של יצרנית הטלפונים הניידים OPPO במצרים

הבטחת חומרי גלם

יתרון נוסף שסין דואגת לשאוב מההשקעה שלה במדינות מתפתחות הוא היכולת להבטיח לה עתודות וגישה נוחה למשאבים הטבעיים, ובמיוחד משאבי האנרגיה, מתכות ויסודות נדירים שדרושים לייצור מוצרי אלקטרוניקה וטכנולוגיה עילית.  בלא מעט עסקאות נקבע שהתשלום (או הביטחונות) עבור פרויקטים אדירי ממדים של סין בתשתיות המדינה, יהיה בסחורות שדרושות לסין ואותה מדינה עשירה בהם. מעבר להסכם הרשמי, עצם יצירת מעמד ותלות כלכלית-מסחרית בין המדינה לסין, מאפשרים לסין עמדה טובה יותר להבטחת צרכיה העתידיים. סין דואגת להבטיח לה אספקה של חמורי הגלם הדרושים לה, כמו מתכות ויסודות נדירים המשמשים לייצור מוצרי אלקטרוניקה מתקדמים, וכמובן משאבי אנרגיה שיספקו את צרכיה האנרגטיים של סין, הגדולים בעולם.  צינור הגז מטורקמניסטן שצפוי להוביל עשרות מיליארדי מטרים מעוקבים של גז טבעי מדי שנה לשנגחאי נבנה במסגרת יוזמת החגורה והדרך.  צינורות חדשים נוספים כבר החלו בבנייה או נמצאים בתכנון, ובנוסף – הרבה השקעות בשדרוג וייעול תשתיות קיימות, בעיקר בין סין לרוסיה.  סין בונה לעצמה רשת של חלופות ומנופי השפעה שיאפשרו לה להבטיח את צרכיה האנרגטיים והיצרניים.

חיזוק היואן הסיני כמטבע לסחר בינ"ל

סין גם רואה ביוזמה הזו הזדמנות לאזן את אחת מנקודות החולשה המרכזיות של כל מדינה או מעצמה מול ארה”ב – העובדה שהדולר הוא מטבע הרזרבה העולמי, ושולט במסחר הבינ”ל במספר רבדים. לא ניכנס פה למשמעויות והיתרונות האדירים שארה”ב זוכה להם מעצם העובדה הזו, אבל חשוב להבין שסין מודעת היטב לנחיתות הגדולה שלה בגזרה הזו, ומשתמשת ביוזמה כדי לעודד השקעות, סחר ויוזמות כלכליות שישתמשו במטבע שלה, היואן, במקום הדולר האמריקאי. עד עכשיו נראה כי הנסיונות הסינים זוכים להצלחה, אך מוגבלת – אמנם היואן הפך תוך מספר שנים ממטבע זניח שלא היה אפילו ברשימת 10 המטבעות הפופולריים בעסקאות בינ”ל ונכנס לטופ 5, עם צפי לעקוף את הין היפני והפאונד הבריטי כבר בעשור הקרוב – אך הוא עדיין בקושי מהווה 2% מהיתרות העולמיות של ממשלות זרות. הדולר, לעומתו, מהווה יותר מ-60% מהיתרות.

עודף הייצוא

בעשור האחרון, למעשה מאז המשבר הכלכלי ב-2008, סין השקיעה הון עתק בפרויקטים תשתית בהיקפים חסרי תקדים בכל רחבי סין.  רישות המדינה ברכבות מהירות, שדות תעופה חדשניים, מערכות כבישים מהירים, נמלים ותחנות כוח – סין בנתה מהכל, והרבה – בכדי להכין את תשתיות המדינה להמשך הצמיחה ולרמת חיים גבוהה יותר.  רק שעכשיו, אחרי יותר מעשור של בניה אינטנסיבית, אפילו בסין אין מספיק פרויקטים הגיוניים בשוק המקומי  והחברות פורצות החוצה, בעידוד הממשל – ומייצאות את עודפי יכולות הייצור שלהם, בין היתר הרבה למיזמי התשתית האדירים שסין בונה ברחבי העולם. וכך אותן חברות שניצבו מול מחסור בפרויקטים בתוך סין זוכות להזדמנויות לזכות בפרויקטים גדולי ממדים בחו”ל – וממשיכות לספק מקומות עבודה רבים. לצד רשתות עצומות של כבישים מהירים ומסילות רכבת שהזכרנו קודם, פרויקטים נוספים כוללים תחנות כוח – מתחנות פחם מזהמות, ועד תחנות כוח ירוקות שמקבלות יותר פוקוס בשנים האחרונות, כולל סכרים ותחנות כוח הידרו אלקטריות בדרום אמריקה, דרום מזרח אסיה ואפריקה – חלקם מיזמים גדולים יותר מסכר הובר בארה”ב.

תחנת הכוח ההידרו-אלקטרית קארומה באוגנדה

חיזוק הקשרים הדיפלומטיים ואזורי ההשפעה הסינים כמשקל נגד לארה"ב

התוכנית הסינית בהחלט שמה למה למטרה לאזן את העוצמה הגיאופוליטית האמריקאית, במיוחד בסביבתה המיידית של סין באסיה, אך גם לאורך נתיבי המסחר החשובים לה.  הפיבוט לאסיה של מדיניות החוץ האמריקאית  בתקופת אובמה חידד עוד יותר את התחושה הסינית שארה”ב מבקשת למנוע את עלייתה למעמד של מעצמה. דוקטרינת קרבות הים-אוויר של ארה”ב שהפכה רשמית ב-2010 נתפסה, במידה רבה של צדק, ע”י סין כמכוונת נגדה באופן וכרצון של ארה”ב לצמצם ולהגביל את השפעתה של סין באמצעים צבאיים. 

הסכם ה-TPP שאובמה חתר אליו וטראמפ החליט דווקא לצאת ממנו בתקופתו, הוא למעשה הסכם סחר בין ארה”ב למדינות המרכזיות שמצידו השני של הפסיפיק – אך הוא משאיר את סין, שותפת הסחר הגדולה ביותר של ארה”ב ושל רוב המדינות בהסכם – בחוץ. ממשל טראמפ שהחל לנקוט במדיניות נוקשה יותר כלפי סין גרם לשינוי ביחס לסין בקרב מדינות נוספות ויצר התנגדויות אקטיביות יותר- כולל לקיחת צעד אחורה או הורדת הילוך בחלק מהמיזמים. 
אבל מצד שני – טראמפ הוציא את ארה”ב מכמעט כל ההסכים המולטי-לטראליים החשובים שלה, ויצר וואקום שסין לא פספסה. בנובמבר 2020 היא רשמה הישג חשוב כשנחתם הסכם ה-RCEP, השותפות האזורית הכלכלית המקיפה. עליו חתמו כל מדינות דרום מזרח אסיה החשובות וכן קוריאה, יפן, אוסטרליה וניו זילנד. חלק מהמדינות האלה הן בעלות ברית של ארה”ב וממש לא ביחסים טובים עם סין בימים אלו, אך הן נוקטות גישה פרגמטית שמשרתת את האינטרסים שלהן. בסופו של דבר סין חתמה על הסכם סחר ושיתוף פעולה אזורי – בזמן שארה”ב עצרה הסכם דומה.

חלק מהחברות המרכזיות ב-RCEP - אפשר לחתום על הסכמי סחר ושיתוף פעולה גם בימי Covid-19

באירופה, לא מעט מדינות חתמו על הסכמי שת”פ עם הסינים – בעיקר במזרח ומרכז היבשת ובבלקן, אך גם איטליה, לוקסמבורג ופורטוגל – כשהטיעון המרכזי שלהם רואה בהשקעות הסיניות בפרויקטים האלו דרך לשפר את התחרות במכרזים ולבצע פרויקטים איכותיים במחירים טובים.  אם זה נשמע לכם מוכר- מסיבות דומות נבחרה חברה סינית להוביל את פרויקט הרכבת הקלה בגוש דן, וחשוב יותר – את הקמת נמל חיפה החדש. לעומתן, לא מעט מדינות אירופיות מהססות להצטרף ליוזמה. את הקו הזה מובילות בעיקר צרפת וגרמניה.  בביקורו של שי באירופה ב-2018 מקרון ומרקל הודיעו לו שיבחנו בחיוב כניסה ליוזמה, אך לשם כך הן צריכות לראות את האפסייד העסקי שלהן בבירור – לראות את כלכלת סין נפתחת לתחרות שווה, בעיקר בכל הקשור לשקיפות, עודפי-ייצור, סובסידיות ממשלתיות לחברות סיניות, ויישוב סכסוכים מסחריים בין חברות סיניות לזרות בסין. אף לא חששו לצאת נגד מצב זכויות האדם בסין. באותו ביקור שי חתם אם איטליה על הסכמים אשר יכניסו אותו ליוזמה החגורה והדרך – וכוללים השקעות בסך 3 מיליארד דולר בעיקר בנמלים איטלקיים שיהיה יעדים מרכזיים בדרך המשי הימית החדשה  – לואיג’י די מאיו, סגן רו”מ איטליה תאר זאת כתחילתה של מהפכה ונתן כדוגמה את האפשרות לייצא תפוזים איטלקיים לסין… עם צרפת, לעומת זאת, לאחר כל הביקורות, שי חתם על הסכם רכש מטוסי איירבאס ב-30 מילארד דולר. בסוף הכל אינטרסים – יש מי שמוכר תפוזים ויש מי שמוכר מטוסי סילון נחוצים, וזה משפיע על עמדות המו”מ.

אבל גם לסין יש כוח במו”מ הזה, וממש בימים האחרונים של 2020 הודיעו סין והאיחוד האירופי שלאחר 7 שנות מו”מ הן הגיעו להבנות באשר להסכם CAI – הסכם מקיף על השקעות, שצפוי להיחתם במהלך 2021 ועשוי לתת לסין תמיכה יקרת ערך מאירופה. גם כאן, בדומה לדרום מזרח אסיה, סין ניצלה את המדיניות האגרסיבית והבדלנית של טראמפ מול בעלות ברית מסורתיות שלו, בשביל לקדם את האינטרסים שלה וליצור שיתופי פעולה משמעותיים עם אותן מדינות.

נחזור רגע לנמל בג’יבוטי בקרן אפריקה – נמל זה לא משמש רק כנקודה כלכלית חשובה בנתיב הסחר.  הנמל משמש גם את הצי הסיני.  אז הנה, בעצם – דוגמה לכך שהאינטרס הסיני להשגת מאחזי שליטה אסטרטגיים צבאיים הוא נקודה קריטית בתוכנית. וזה נכון. לא רק הסינים בחרו להקים בסיס צבאי בג’יבוטי על מיקומה האסטרטגי.  הנמל שלהם נבנה במרחק עשרה ק”מ מהבסיס האמריקאי במדינה, קמפ למונייה.  המסר של סין הוא שהיא לא מקבלת עוד את העליונות המובנית של ארה”ב, שלה מותר מה שלאחרים אסור. סין באה להתחרות בארה”ב כשווה מול שווה, ללא רגשי נחיתות. אבל הקו בין אסרטיביות לאגרסיביות עשוי לפעמים להיות דק. האם התעוזה הגוברת של סין מעידה על ביטחון עצמי מועצם, או דווקא על חוסר ביטחון של מי שעדיין מרגישה שלא באמת קיבלה את המעמד שגלובלי שהיא ראויה לו?  

הבסיס האמריקאי והסיני צמודים באחד המיקומים האסטרטגיים ביותר בנתיבי הסחר הימיים

 לדעתי, הסכנה הגדולה ביותר שעומדת בפני האסטרטגיה הגיאו-פוליטית של סין היא חציית הקו לכיוון המדיניות האגרסיבית. תחת שי, ובמיוחד בשנים האחרונות במה שמכונה דיפלומטיית לוחם הזאב (על שם סרט אקשן סיני מצליח ופטריוטי במיוחד), סין גרמה למספר מדינות משמעותיות להצטרף לארה”ב ולהתאחד מולה כיריב משותף (במיוחד הודו, יפן ואוסטרליה). בשנה האחרונה, גם בגלל הקורונה אבל ממש לא רק, עלה אחוז התושבים המחזיקים בדעה שלילית כלפי סין בכמעט כל מדינה בעולם. המדינה היוצאת מהכלל היא יפן – שבה כבר שנים שכמעט 100% מהאוכלוסייה מחזיקה בדעה שלילית על סין. המסר המרכזי שתשמעו ברבים מהנאומים של ההנהגה הסינית לעולם הוא שסין מבקשת לקדם שיתוף פעולה גלובלי לטובת כלל האנושות, ושמאבק בין מדינות ובפרט בין מעצמות מביא בעיקר נזק בעוד ששיתוף פעולה מביא לשגשוג. שנים רבות סין שמרה על העמדות המהותיות לה באסרטיביות מבלי להקים עליה התנגדויות משמעותיות. נראה שהאגרסיביות הגוברת של דיפלומטיית לוחם הזאב, גם אם התעצמה לנוכח המדיניות האגרסיביות של טראמפ כלפי סין, שינתה את המצב  – ולא לטובתה של סין.   יוזמת החגורה והדרך היא אחד הערוצים החשובים ביותר של סין להשגת האהדה והאמון בטענותיה על רצונה בשיתוף פעולה אמיתי והוגן.

חיבור הפריפריה בתוך סין

ליוזמת החגורה והדרך יש כמובן גם ביטויים רבים בגיאוגרפיה, הפוליטיקה והכלכלה המקומית של סין.  ליוזמה יש חשיבות רבה בחיבורן של הפרובינציות ה”מרוחקות” שלה במערב המדינה כמו שינג’יאנג ויונאן ללב המערכת הסינית.  שמירה על סין הגדולה והמאוחדת, כולל כל המחוזות האוטונומיים והמרוחקים היא אינטרס עליון שסין מגנה עליו בקנאות, והיוזמה הגדולה בהחלט משחקת תפקיד חשוב בו.  יונאן, אחד מיעדי הטיולים היפים והמפורסמים בסין,  היא פרובינציה שופעת במיעוטים אתניים שאינם בני האן – בעיקר בני עמים דרום-מזרח אסייתיים שגובלים בה.  יונאן הפכה להיות החוליה המקשרת לפרוייקטים בדרום מזרח אסיה, כמו המסדרון הכלכלי במיאנמר או מסילת הרכבת הראשונה שחוצה את לאוס מגבולה עם יונאן בצפון עד לגבול עם תאילנד בדרום ומשם תתחבר לרכבת המהירה שלנמל בנגקוק, שגם אותה – ניחשתם נכון, בנתה סין. 

הרעיון בבסיסו דומה למדיניות שליוותה פרויקטים כלכליים אחרים שסין יזמה בעבר ביונאן וגם בטיבט ושעשויים להישמע מוכרים גם למדינות מסוימות מחוץ לסין. הרעיון הוא מצד אחד ליישב בטריטוריות יותר בני האן שיאזנו מבחינה פטריוטית כביכול  את בני המיעוט המקומי, ובמקביל – ליצור הזדמנויות ופריחה כלכלית שיאפשרו רמת חיים טובה יותר בתקווה שזו תוריד מהמוטיבציה של המיעוט המקומי להתנגד למהלכיה של סין במחוז.  הדוגמה המפורסמת והקיצונית ביותר בסין – היא מחוז שינג’ינאג.  מחוז זה נמצא בצפון מערב המדינה וגובל במספר מדינות מרכז אסייתיות. הוא היה חלק מדרך המשי העתיקה ונשלט לסירוגין, ברמות שונות של השפעה ע”י הקיסרויות הסיניות השונות  עוד מימי שושלת האן במאה ה-3 לפני הספירה. מסורתית הוא אוכלס תמיד ע”י שבטי נוודים של מרכז אסיה, רובם ממוצא טורקמני, ובראשם האויגורים – אותו מיעוט מוסלמי שע”פ עדויות שונות נרדף באכזריות ע”י המשטר הסיני. ממשלת סין דואגת ליישב באיזור שינג’יאנג עוד ועוד סינים “בני האן”, ובמקביל מפתחת  תעשיות ותשתיות אסטרטגיות במחוז – שמעלים את חשיבותו ורמתו הכלכלית. שינג’יאנג היא החיבור של סין הן למסדרון הכלכלי בפקיסטן שיורד עד לים הערבי, והן למרכז אסיה ומשם לאירופה. דרכה עוברים צינורות הגז והנפט המרכזיים ממערב לבייג’ינג ושנגחאי שבמזרח.

מלכודות חוב או מימון לגיטימי ?

יש הרבה היגיון אסטרטגי ביוזמה הסינית.  כמובן שעבורה, אבל גם עבור לא מעט מהמדינות השותפות בו. עם זאת, ליוזמה הזו יש גם הרבה צדדים שליליים שפוגעים גם בסין וגם בשותפותיה. טענות רבות נשמעות בנוגע לזיהום אוויר ואי התחשבות בסביבה או השתתפות מעטה של כוח העבודה המקומי במדינות בביצוע הפרויקטים.   בהחלט יש אמת בטענות האלה. עצם ההיקף העצום של הבנייה הכבדה שמעורבת ביוזמה יוצר זיהום בהיקף עצום ודורש משאבים רבים. הסינים, וגם לא מעט משותפיהם, רואים בטענות הללו צביעות של כלכלות מערביות עשירות שבנו את כל מה שהן צריכות ללא עכבות, ועכשיו מבקשות להגביל את הכלכלות המתפתחות. יש בזה משהו ועדיין – הזמנים שונים, הטכנולוגיה והמודעות השתנתה. למרות שכל נושא האנרגיה הירוקה הולך ותופס תאוצה וחלקו בעוגה הולך וגדל – סין עדיין בונה לא מעט תחנות כוח מזהמות ברחבי העולם במסגרת החגורה והדרך.

הטענה המרכזית שמעלות מבקרותיה של יוזמת החגורה והדרך היא של “דיפלומטיית מלכודות חוב”.  חלק לא מבוטל מהפרויקטים לא מתקדם בקצב הצפוי או נכנס להוצאות חריגות, בין אם בגלל קשיים לא צפויים ובין אם בגלל שחיתות – הן בצד הסיני במכרזים מפוקפקים למשל, והן בצד המדינות המקבלות. ראש ממשלת מלזיה שנבחר ב-2018 הודיע על ביטול פרויקטים של היוזמה בשווי 22 מיליארד דולר בגלל שלטענתו הכספים הועברו דרך קרנות הקשורות לקודמו בתפקיד. שנה מאוחר יותר, הוא הודיע על מחוייבתו המלאה ליוזמה… והשנה הוא כבר הוחלף ע”י ראש ממשלה חדש, ששוב מתנגד מטעמי עלויות גבוהות מדי, במיוחד נוכח השפעתה הכלכלית של המגפה. בתחילת 2021 הודיעו סינגפור ומלזיה רשמית על ביטול הפרויקט שכבר החל לחיבור בין המדינות באמצעות רכבת מהירה שסין היתה צפויה לבנות כחלק מיוזמת החגורה והדרך. את הסיפור של נמל האמבנטוטה בסרי לנקה שהוחכר לסין למשך 99 שנה כבר הזכרנו והוא נתפס כדוגמה למלכודת חוב.

נמל הטמבנטוטה בסרי לנקה. עבר לידי סין ל-99 שנים

 

ב-2018 כמות ההשקעות ירדה ופרויקטים רבים שהיו מתוכננים התעכבו. הממשל הסיני היה קשוב לבעיות ולחששות וחידד את דרישותיו מהגופים הסינים המעורבים בפרויקטים לבחון בשבע עיניים את ההיתכנות הכלכלית של הפרויקטים שהם לוקחים.  ב-2019  אכן היתה עלייה משמעותית של כ-40% בחוזים שנחתמו ל-128 מיליארד דולר. 

גם באפריקה, לצד הרבה פרויקטים שיצאו לדרך והשקעה גדולה של סין בתשתיות ותעשייה במדינות רבות, מדינות אחרות כמו קניה וזמביה בוחנות כל פרויקט בזהירות רבה מחשש לחוסר כדאיות כלכלית או שקיעה בחוב. לפי בדיקה שערכה קרן המטבע הבינ”ל ב-2019, רוב המדינות האפריקאיות היו במצב טוב מבחינת חובות, אך הפגיעה של הקורונה בתוצר ובמיוחד בייצוא, הכניסה רבות מהן, כולל רוב השותפות המרכזיות של סין באפריקה, למצוקת חובות. אם מסתכלים על 15 השותפות המרכזיות של סין באפריקה – סין היתה אחראית נכון ל-2020 לכשליש מהחוב שלהן. משמעותי בהחלט, אבל עדיין חצי מהחוב שלהן לסך הגורמים האחרים יחד. כמו מרבית המדינות ב-G20 סין הודיעה למדינות בקשיי חוב על הקפאת החובות בתקופה זו – בהחלט לא פותר את הבעיה, אבל גם לא מבקש לנצל את הסיטואציה.  אין פה איזו מזימה סינית ליצירת תלות בלתי הפיכה של מלכודות חוב.  יש פה בעיקר נכונות לממן בהיקפים גדולים, ובתנאים טובים, מגוון רחב מאד של פרויקטים תשתיתיים. סין היא המשקיעה הגדולה ביותר האפריקה בשנים האחרונות, עם תנאים עדיפים על הגורמים הפרטיים והמסחריים, וגמישות גדולה יותר משל הבנקים המסייעים הבינ”ל כמו קרן המטבע והבנק העולמי – שבדרך כלל מציבים תנאים ומממנים יוזמות חברתיות, קידום דמוקרטיה או השקעות בבריאות. אם בימיו הראשונים של הבנק העולמי כ-70% מהכספים הושקעו במיזמי תשתיות, היום מדובר בכ-30% בלבד. וזה לא שהצורך נעלם. כבר הזכרנו שבנק הפיתוח של אסיה העריך את הפער במימוני למיזמי תשתיות בכחצי טריליון דולר בשנה. פערים גדולים מאד קיימים במדינות רבות בעולם המתפתח, וגם באפריקה.  במדינות רבות סין היא הגורם היחיד המשמעותי ביותר שבונה את התשתיות הדרושות כל-כך לפיתוח של אפריקה, היבשת שהיא במובנים רבים עתיד הצמיחה והכלכלה העולמית וזקוקה להשקעות האלה בשביל ממש את פוטנציאל הצמיחה הזה. המדינות בעלות הצמיחה הכלכלית הגבוהה ביותר באפריקה, כמו אתיופיה למשל, נהנות ממימון ובנייה סינית רחבת היקפים, כולל מיקור חוץ של ייצור של חברות סיניות ושיתופי פעולה מסחריים.  זו מגמה שהחלה ע”י בנק הפיתוח הסיני עוד לפני היוזמה הגדולה, אבל החגורה והדרך נתנה לה בוסט רציני ורחב היקף.  גם פה חוזרת התפיסה של הטענות המערביות כצביעות.  לטעון שסין מנצלת מדינות אפריקאיות כשהיא דורשת ערבויות להלוואות בצורה של משאבים שהיא זקוקה להם לתשתיות קריטיות שהיא מממנת ברחבי אפריקה זה משהו שאפשר להתווכח עליו. אבל כשהטענות האלו מגיעות שממשלות שלפני עשורים בודדים בזזו את משאביה של אפריקה ופגעו בתושביה ישירות, וגם היום מממנות פעולות דומות באופן לא ישיר – אפשר להבין למה זה נתפס כהתחסדות אינטרסנטית.

סין מבקשת לבנות עבור העולם ה”מוזנח” את התשתיות שיאפשרו לו לצמוח כלכלית ולשפר את רמת החיים של תושביו – וכשסין משווקת את המתכון הזה, יש לה קבלות שאין לאף גוף אחר או מדינה אחרת בעולם.  מי לא רוצה לצמוח ב-10% בשנה ?   מי לא רוצה לשפר את רמת החיים ולהוציא מעוני את רוב האוכלוסיה שלו ?    כמובן שיש כאלה שלא באמת רוצים בקדמת המדינה שלהם, ורוצים רק למלא את הכיסים שלהם ושל מקורביהם בכספי סיוע.  במקרה של סין היא דווקא לרוב לא נותנת כספי סיוע אלא עוזרת במימון פרויקטים אסטרטגיים למדינות והיא גם זו שבונה אותם לרוב. אז נכון, יש טענות שבכך הם מונעים השתתפות גדולה יותר של כוח עבודה מקומי בפרויקטים וגם סביר להניח שיש שחיתויות וחלק מהכספים נבלעים בתיווכים שונים ועלויות מנופחות.  אבל בניגוד לכספי סיוע שאיתם רוכשים בסוף בעיקר נשק לביצור שלטון רודנים וממלאים כיסי מקורבים בכסף – בפרויקטים שסין מממנת במסגרת החגורה והדרך, גם אם בעלי שררה גוזרים קופונים לא ראויים, המדינות מקבלות בסוף תשתיות אסטרטגיות. תשתיות תחבורתיות, אנרגטיות, תעשייתיות ותקשורתיות שמהוות את הבסיס לצמיחה הכלכלית, לגידול במסחר, לקידום התעשייה שיוצרת מקומות עבודה ולשיפור איכות החיים של המקומיים.

תמיכה פוליטית ומימון

עד כמה התוכנית הזו אסטרטגית מבחינתה של סין יכולה להעיד העובדה שב-2015 הוקמה ועדת היגוי מיוחדת שמנהיגה את התכנית, מובלת ע”י סגן רוה”מ הסיני ועוד מספר חברים מההנהגה הבכירה ביותר בסין – כולל 3 מ-7 חברי הפוליטביורו סטנדינג קומיטי – הקבינט המצומצם של המפלגה.   כמובן שגם הנשיא שי וראש הממשלה הנוכחי לי קצ’יאנג מעורבים בהתוויית היעדים האסטרטגיים, גם אם לא בניווט השוטף של היוזמה. 

ואיך משיגים מימון לכל הפרויקטים המטורפים האלה ?
הרוב בחסות ממשלתית, דרך גופים כמו “קרן דרך המשי”, בנק הפיתוח הסיני, וגופים בשת”פ איזורי שסין מובילה כמו הבנק האסייתי להשקעות בתשתיות.  ב-2016, ממשלת סין הקצתה 900 מיליארד דולר לפרויקטים דרך הגופים האלה, במענקים, סובסידיות ובעיקר – הלוואות (מגובות נכסים?).  בהמשך התחייב שי ליותר מ-100 מילארד נוספים.  מורגן סטנלי העריך ב-2018 את סך ההשקעות הצפויות במסגרת התכנית בכ-1.3 טריליון דולר עד 2027. אין עוד יוזמה שזוכה למימון בהיקפים כאלה מצד השלטון הסיני, וכמו בסין – התמיכה הזו עם הדגשת חשיבות התוכנית מביאים גם גורמים פרטיים רבים להשתלב ביוזמה ולהשקיע בה, בין אם כדי לשאת חן בעיני ההנהגה ובין אם כדי להנות מהרוח הגבית הממשלתית והתמריצים שבאים עם היוזמה. 

סיכום

על פניו, יוזמת החגורה והדרך והפרויקטים הענקיים שהיא כוללת  אמורה לחבר בין מדינות, לאפשר מסחר יעיל ומהיר יותר מסין לאירופה, אפריקה והמזרח התיכון ולעזור לשפר את איכות חייהם של מיליארדי אנשים. אבל הטענה היא שסין משתמשת בתוכנית בשביל לקנות לעצמה עוצמה והשפעה גיאופוליטית.  ברור שזה המצב – השאלה היא למה זה מוצג כאילו זה משהו לא לגיטימי?  האם לא כל מדינה, בוודאי כזו שתופסת עצמה כמעצמה, מבקשת לשפר את מעמדה האזורי, הכלכלה ויחסי הסחר שלה ?  האם לא טבעי שמדינת ענק הצומחת במהירות ועם הכלכלה השניה בגדולה בעולם תבקש לקדם את עוצמתה הגיאו-אסטרטגית למעמד דומה ?

יש הרבה ביקורות מוצדקות על יוזמת החגורה והדרך, אבל לסין יש אינטרסים מאד ברורים שהיא רוצה לקדם, ומנקודת מבטה – “כשחוטבים עצים, עפים שבבים” . לסין יש מטרת על מרכזית שמשמשת כמצפן הראשי שלה, ומטרות אסטרטגיות ברורות שיגשימו אותה, בהתאם לאינטרסים של סין. סין עושה את דרכה בהתאם לתוכניות, עם מבט קדימה ותכנון לטווח ארוך שנדיר למצוא אצל מנהיגים שחושבים קודם כל על הבחירות הבאות – היא מחזקת את מעמדה האזורי והגלובלי ואת שיתופי הפעולה הכלכליים והדיפלומטיים באזורים החשובים ביותר עבורה. היא משיגה בסיסים ומאחזים במיקומים אסטרטגיים, מעלה את חשיבותו של היואן במסחר הבינ”ל ומקדמת סטנדרטים ופרוטוקולים טכנולוגיים משלה שיעלו את מעמדה בשרשרת הערך הכלכלית העולמית.  השחיתות וחוסר השקיפות לא יעלמו. הסנקציות האמריקאיות, שכנראה יימשכו גם בתקופת ממשל ביידן, עוד יוסיפו להכביד על סין ולהאט את התקדמותה, אך לא נראה סביר שיעצרו אותה לאורך זמן מלממש את רוב מטרותיה.   עם 4000 שנות היסטוריה תרבותית, ותפיסה ששתי המאות האחרונות היו האנומליה שלפני חזרתה למעמד של מעצמה עולמית – סין משחקת את המשחק הארוך.  בקצב מהיר יותר או פחות וגם אם יהיו יותר מהמורות בדרך משתוכננו, יוזמת החגורה והדרך מקדמת את סין אל מקומה הטבעי בעיניה – לחזור להיות מרכז העולם. המקום שכל הדרכים, בים וביבשה – מובילות אליו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב pinterest
Pinterest